לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, כ-186 אלף סטודנטים נרשמו ללימודי התואר הראשון בשנת 2010 . 36 אחוז מתוכם, לומדים באוניברסיטאות והשאר במכללות האקדמיות. מה כולם יעשו בסוף הלימודים? כמה מקומות עבודה במאת מחכים לכל אותם אקדמאים בסוף מסלול הלימודים?

בעוד כשנה עתידים הנרשמים דאז, לסיים את התואר הראשון. חלקם הגדול יחפש משרה הישימה להתמחותם האקדמית, אחרים ימשיכו לתארים מתקדמים. מה מחכה לבוגרים בשוק העבודה? האם יש להם סיכוי למצוא עבודה ראויה בתחום התמחותם ? קשה להאמין.

אם לא יחול שינוי במצב הנוכחי והגלובאלי, צפוי להם גורל מר בדומה לזה של הבוגרים שסיימו לפני שנים ועדיין לא השתלבו בשוק העבודה.

מאז שהעולם התהפך על ראשו בעקבות התפוצצות בועות הנדל"ן והאינטרנט המצב בשווקי העבודה בעולם הרחב החמיר עוד יותר. האבטלה גואה. התסכול בקרב האקדמאים גובר. הם שואלים עצמם ובצדק, "בשביל מה הלכנו ללמוד, מה יצא לנו מזה, לקחנו הלוואות לממן את הלימודים מתוך תקווה וציפיה למצוא עבודה בתחום התמחותנו והינה אנו נעמדים יותר מדי שנים אל מול שוקת שבורה".

התחושה המתסכלת נוגעת בכל הסטודנטים ברחבי העולם. אין להם יכולת כלכלית להחזיר את ההלוואות. הם חוזרים לגור עם ההורים שנאלצים לאכול את הפנסיות שלהם כדי לממן את החזרי ההלוואות שהילדים לקחו, עת ביקשו בסך הכול לרכוש השכלה גבוהה ולהבטיח את עתידם המקצועי והכלכלי. רבים מתפשרים והולכים לעבוד במקצועות נחותים שלא מתאימים למעמדם והשכלתם.

אלו ששיחק להם המזל, עובדים כמאבטחים, מלצרים, אנשי מכירות, נציגי שירות לקוחות ועובדי ניקיון ומשתכרים שכר מינימום או לא הרבה יותר.

מעטים מקרב הסטודנטים, ממשיכים בלימודי תואר שני, לא מתוך בחירה מושכלת וחופשית אלא מתוך אילוץ של נסיבות לצד אשליה במרבית המקרים, שעד שיסיימו תואר נוסף יתכן ויפתחו משרות שתואמות את התמחותם האקדמית. רבים אחרים שגורלם הפנה להם עורף נגררים למעגל המובטלים ומקבלי הקצבאות.

זה מה שקורה כאשר ארצות הברית נקלעת למשבר כלכלי, שלא ידעה כמותו מאז 1929 והשלכותיו הבלתי נמנעות מדביקות בוירוס הרסני את השווקים המשתייכים לכפר הגלובאלי העולמי.

בשנת 2009,  כשנה לאחר המשבר, סוכנויות הידיעות פרסמו ראיונות עם סטודנטים לצד מחקרים וסקרים מהם עלתה בבירור המסקנה  שבוגרי קולג'ים בארצות הברית עומדים בפני מציאות בלתי נסבלת הכרוכה בתחרות אגרסיבית מצד מובטלים חדשים ובוגרי קולג'ים מהשנים הקודמות שעדיין מחפשים עבודה שתתאים לכישוריהם והתמחותם האקדמית ולא מוצאים.

אחד הסטודנטים בשם אנדרו בר שסיים את הקולג' בשנת 2007 סיפר בראיון: "אתה מסיים את תקופת לימודים, יוצא מהבועה של הקולג' אל העולם האמיתי, ואמור למצוא עובדה, מה שלא קורה באמת".

אמנדה היימס, בוגרת לימודי סוציולוגיה מאוניברסיטת קלארק במסצ'וסט, סיפרה בראיון עיתונאי כי  מצב שוק העבודה גורם לדאגה, ואף לפחד כבד. בתגובה למצב הנוכחי היא החליטה לחזור לבית הוריה ולעבוד במשרה פחות נחשקת ומשתלמת. שניים אלו, מייצגים תופעה רחבה, הקונה לה אחיזה במציאות הכלכלית והחברתית, שאת תוצאותיה והשלכותיה אין מי שיודע להעריך.

מנהלי משאבי אנוש ובעלי משרדי השמה יודעים לספר כי על כל מודעת דרושים המתפרסמת, הם מוצפים במאות רבות של קורות חיים של בוגרי אוניברסיטאות שמציעים עצמם לתפקיד, למרות שהוא קטן עליהם, בהתחשב בכישוריהם ובתארים האקדמיים שרכשו. הלחץ הכלכלי והרצון להשתלב כמעט בכל מחיר בשוק העבודה נותן את אותותיו וגורם למציעים להוריד מערכם העצמי עד יעבור זעמו של המשבר הכלכלי ורוח חדשה תנשב בימים טובים יותר.

כך לדוגמה, לפני כשנה וחצי יצאה חברת מקדונלד'ס במסע גיוס של 60 אלף עובדים לסניפיה ברחבי ארה"ב. בתגובה, קיבלה החברה מיליון פניות של מבקשי עבודה מרביתם צעירים בוגרי קולג' שלא עשו חשבון לתואר אלא לבטן המקרקרת מרעב.

המצב ביפן לא שונה לעומת ארצות הברית. לפי הדיווחים המתקבלים מכלי התקשורת המסקרים את שוק העבודה ביפן עולה כי בשנת 2010 לדוגמה, קיים חשש מוחשי בקרב הצעירים שהם ימצאו עצמם מחוץ למעגל העבודה בתום לימודיהם.

אחד הבוגרים סיפר בראיון כי עם סיום לימודיו שלח קורות חיים ל 40 חברות שונות ולא קיבל שום הצעה. כדי לא להשתייך למה שקרוי בפי היפנים "דור אבוד", החליט אותו בוגר, הירוקי, שלא שווה לו להשתכר משכורת נמוכה במיוחד בעבודה שלא הולמת את כישוריו והשכלתו ולכן החליט להמשיך את לימודיו לתואר נוסף, בתקווה לשיפור הסיכויים להתקבל לעבודה מתאימה בעתיד.

בבריטניה מכנים את אותה קבוצת צעירים משכילה "הדור הדחוי", "דור השוכרים" שלא עובד, לא לומד ולא עובר הכשרות מקצועיות חלופיות שהמדינה אפילו לא מציעה להם.

בסין השתרש הכינוי "שבט נמלים", והוא מכוון לאלפי בוגרי אוניברסיטאות שלא מצליחים למצוא עבודה ונאלצים להתגורר בקומונות בדירות פשוטות וזולות בפרברים מחוץ לערים.

לארצנו הקטנטונת אין בשורה בטווח סביר. בשורת האביב דילגה זמנית למדינות השכנות שנאלצות להתמודד עם בעיות יסוד קשות יותר מאיתנו. אין להוציא מכלל אפשרות שהמחאה החברתית שפקדה אותנו בקיץ 2011 לא היתה פורצת בכאלו עוצמות של כאב, זעם ותסכול, אם גם האקדמאים הרבים שיצאו להפגין, היו מוצאים עבודה שמתאימה לכישורים ולהשכלה שרכשו. הסיכוי לגמור את החודש ללא יתרת חובה בבנק ועם קצת חיסכון, היה רושם קו עליה לצד אופטימיות צנועה ומינורית לעתיד לבוא.

מדגם מייצג של סטודנטים שהתראיינו לכלי התקשורת בישראל בשנה שנתיים שחלפו מעידים על קיומה של התופעה הנסקרת. רבים מבוגרי הפקולטות למדעי הרוח והחברה לא מוצאים עבודה מתאימה. ערן צ'יובן, בוגר תואר ראשון בהיסטוריה לא מצא עבודה ונאלץ לעבוד זמנית כמאבטח. לדבריו: " קשה למצוא עבודה עם תואר בהיסטוריה. שוק העבודה ממוקד בארבעה-חמישה מקצועות, אז עובדים בדברים שלא קשורים למקצוע או שלומדים משהו שלא באמת רוצים…"

טל נורמן, סטודנטית בת 27, סיימה תואר ראשון בלימודים ספרדיים ולשון עברית באוניברסיטה העברית. במשך חודשים חיפשה עבודה ולא מצאה, החליטה לצאת לצורך לימודי תואר מתקדם בארה"ב, שם נרשמה ולמדה לתואר שני במדעי היהדות באוניברסיטת מרילנד.  "חיפשתי עבודה הרבה מאד זמן ולא מצאתי. חיפשתי בכל הארץ מהצפון עד הדרום. הוצעו לי עבודות משרה מלאה במשכורות נמוכות מאד שלא מאפשרות להתקיים. אין ספק שאם הייתי מוצאת עבודה – לא הייתי ממשיכה לתואר שני".  הסבירה.

גם לבוגרי מדעים מדויקים, אין חיים קלים. דני רבינוביץ' סיים לימודי תואר ראשון במסלול ביוטכנולוגיה במכללת "הדסה" ולא מצא עבודה כי יש לדבריו המון בוגרי ביולוגיה וביוטכנולוגיה שמסתובבים ולא מוצאים תעסוקה הולמת להכשרתם. בלית ברירה חלק מהבוגרים שהצליחו להתברג בשוק, מועסקים כאנשי מכירות של תרופות, מקצוע, שלא כיוונו אליו מלכתחילה, עת החליטו ללמוד מה שלמדו.

מור ניצן סטודנטית לתואר שני בכימיה באוניברסיטה העברית סיפרה בראיון ל YNET במחצית 2010 כי התחילה ללמוד לתואר שני : כי ידעתי שזה אבוד למצוא עבודה בתחום. לו הייתה עבודה לא הייתי ממשיכה ללמוד לעוד תואר…"

בקרב עורכי הדין המצב הרבה יותר גרוע. כ 55 אלף עורכי דין רשומים בלשכה. יותר  מדי ביחס לגודל האוכלוסייה בישראל . בכל זאת רבים נוהרים מדי שנה לרכישת התואר הנכסף למרות שברור להם שלא יועסקו כעורכי דין פעילים.

מי שיכולה להעיד מקרוב ובאופן מקצועי אודות מצבם של עורכי הדין ובוגרים אחרים היא, אורית זיו, מנכ"לית משותפת בחברת ההשמה "דואט", שסיפרה בראיון לגלובס באוקטובר 2011  כי רבים הלכו ללמוד משפטים מסיבות יוקרה ועדריות. זה סוג של טרנד. היום, הם לא מוצאים עבודה. מכורח הנסיבות הם עושים תפנית ומשתלבים במקצועות כמו, שיווק ומכירות, מנהלי לקוחות, מזכירות בכירות.

מובן מאליו שהמעטים שמצליחים למצוא עבודה אחרת שלא קשורה כלל לתחום הכשרתם האקדמית עושים זאת כדי להתפרנס ולשרוד.

גם בוגרי כלכלה לא בדיוק עובדים במקצוע שלמדו. לדברי זיו הם לוקחים עבודות "ליד הכלכלה" כמו, אנליסטים בבית השקעות, ובמקרים רבים נקלטים כמאבטחים, נציגי שירות לקוחות.

המגזר הערבי מקופח גם בתחום התעסוקה לאקדמאים. מסקר שערכה "עמותת נשים נגד אלימות" לשנת 2010 עולה כי נשים בוגרות תארים אקדמאיים בתחום החינוך, רוקחות, מנהל עסקים סטטיסטיקה ועוד מועסקות בלית ברירה, כמנהלת חשבונות במוסכים, בחנויות בגדים, בעסקים משפחתיים זעירים. מוכנות לעבור סטאג' ללא תשלום העיקר לשפר את סיכויי קליטתן בשוק העבודה.

סאוסן תומא שוקחה, רכזת פרויקטים בעמותה ניתחה את המצב בראיון ל"דה מרקר" בזו הלשון: "אם הקושי למצוא עבודה מתאימה יימשך, נשים ערביות פשוט יפסיקו לפנות לאקדמיה ובמקום ללכת קדימה נחזור לאחור" ועוד הוסיפה לטעון: "נשים משקיעות בלימודים ארבע חמש שנים רק כדי לחזור עם תעודת מובטלת. הן אומרות לעצמן למה יצאתי ללמוד…?"

למה לצאת ללמוד?

שאלה מתבקשת ומטרידה לנוכח המציאות המתמשכת, שלא מאירה פנים וניצנים של תקווה. לעמוס שפירא, המנכ"ל היוצא של חברת "סלקום" יש הצעה לסטודנטים שלא מוצאים עבודה לאחר שסיימו תואר אקדמי ומתלבטים מה ללמוד: " אל תלכו ללמוד באקדמיה בחוג שלא מתאים לכם רק כי 'יש בו כסף' או כי 'אלו הן הציפיות של הסביבה'. בדרך זו אתם מאמללים את עצמכם ובסופו של יום תצליחו פחות".

ההצעה הועלתה בראיון ל"גלובס" עם פתיחת שנת הלימודים ב 2011 מתוך כוונה מוצהרת של שפירא להשפיע על מנהלי חברות ואנשי עסקים לקלוט לשורותיהם גם בוגרי מדעי הרוח ומדעים מדויקים.

הצעה כזו יכולה כנראה להישמע רק מפי אחד שנכדיו מסודרים כלכלית לכל החיים. זה כנראה המצב של משפחת שפירא שעשה את המיליונים שלו בזכות גדולה, עליה אין עוררין. אבל כמה יש כמוהו. הרוב אינם יכולים להרשות לעצמם להשתעשע עם גורלם ועתידם ולהשקיע משאבים רבים לרכישת השכלה מהנה ככל שתהייה עם סיכויים מועטים למצוא עבודה הולמת שתפרנס את המחזיק בה בכבוד הראוי. כללי המשחק מחייבים רכישת השכלה כדי לעמוד בתנאי סף למשרה כלשהי. זהו המנוע הערכי והכלכלי שמריץ את האזרח.

ההצעה של שפירא הוגדרה בפי אנשי מקצוע כתמימה, לא ישימה ואפילו מיתממת. גיל אדמוני המנכ"ל היוצא של חברת דלתא מסר בתגובה לעיתון שפרסם את ההצעה כי זהו רעיון נחמד, אבל מה שקובע הוא מבחן התוצאה. בוגרי תואר ראשון בספרות, פילוסופיה ואמנות יתקשו למצוא עבודה במקצועות ניהול בכירים. החברות מחפשות את המשאב שיקדם את השורה התחתונה וכפי שהשוק מלמד, ממקצועות אלו לא תבוא הישועה.

אורית זיו, רואה בהצעה כעצה לעשירים. כמי שמנהלת משרד השמה היא מעידה ממקור ראשון שסטודנטים רבים שסיימו תואר עומדים מול שוקת שבורה בכל הנוגע למציאת עבודה התואמת את מה שלמדו. בחוגים כמו רפואה, סיעוד, חשבונאות, מדעי המחשב הבוגרים מוצאים עבודה ישימה. אולם, ב 50% מההשמות שמשרדה מבצע, אין קשר בין תחום הלימודים האקדמי ובין המשרה שאוישה. לטענתה, "כל מועמד שני שמגיע אלינו פונה למשרה שכלל לא קשורה לתחום לימודיו, וזו תופעה שמתרחבת בשנים האחרונות".

פיטר תיל המייסד של אתר התשלומים PAYPAL הטיב לנתח את התופעה בראיון שהעניק לפני כשנה לבלוג הטכנולוגיה המוכר טק קראנץ' וכינה אותה "בועת ההשכלה הגבוהה" לאור העובדה ששכר הלימוד גבוה מדי, נטל החובות על הסטודנטים שלוקחים הלוואות מימון כבד מנשוא וכל הסימנים להערכתו מעידים, שהערכת השווי של התארים האקדמאיים ביחס לסיכוי למצוא עבודה מתאימה עם הכנסה הולמת בצדה, הינה מופרזת. בהמשך הוא מציע בדרכו ובסגנונו הייחודי: " תשכחו מבועת האינטרנט, בועת הדיור או בועת הסחורות, הבועה האמיתית כיום בעולם המערבי היא בועת ההשכלה הגבוהה!

מה עושים? איך מספקים עבודה לאקדמאים?

כאשר משבר נמשך יותר מדי זמן לא סביר לשקוט על השמרים מבלי ליזום מהלכים שיש בהם לשחרר מהמצוקה והכבלים. השינוי צריך להתחיל באדם הפרטי ובבחירות שהוא לוקח. אין טעם להינעל על מסורות וערכים הדוחפים אותך לרכוש בכל מחיר השכלה גבוהה כי זה מה שמצופה ממך על ידי המשפחה והחברה הסובבת.

הגיע הזמן לחשיבה פרקטית הדורשת אומץ לב ולקיחת אחריות לעתיד הפרטי והמשפחתי. מיפוי התנאים וניתוח הסיכויים והסיכונים ששוק העבודה מציע, עשוי לתרום לקבלת החלטה מושכלת ועניינית בדבר המקצוע שאותו מתכוונים ללמוד ושהוא מקפל בתוכו סיכויים משופרים למצוא עבודה התואמת את התואר האקדמי.

האזרח הפשוט לא יכול לפעול בחלל ריק ולהגשים את תוכניותיו המתחדשות. המדינה חייבת להתגייס למשימה, לביצוע הרפורמות המתבקשות תוך צירוף ושיתוף פעולה עם המגזר הפרטי.

פיטר תיל לא רק מעביר ביקורת נוקבת. הוא לא ממתין להתפוצצות בועת ההשכלה הגבוהה. כדרכו של מייסד מוצלח הוא יוזם פרויקטים שיש בהם להבנתו לשנות את החשיבה והגישה שיתאימו למציאות המשתנה וכנראה, זה מה שצריך לקרות בכל העולם שסובל מאותה תופעה.

בשנת 2010 יזם תיל הקמת תוכנית שנקראת  20 under 20, שמעניקה 100 אלף דולר ל-20 צעירים מתחת לגיל 20 שיסכימו לנשור מהלימודים, להקים חברה ולפתוח בקריירה של יזמות באופן מיידי.  גם החברות בלאקסטון ו-AT&T הקימו תוכניות יזמות משלהן במטרה לעודד צעירים שלא מוצאים עבודה, ליצור עבודה עבור עצמם.

אורית זיו למודת הניסיון מציעה למי שמתכנן ללמוד, לחשוב באופן פרגמאטי על הקריירה והעיסוק העתיד לפני שבוחרים את חוג הלימודים ולא לאחר שמסיימים.

סטודנטים שנוטים לכיוון מדעי הרוח שלא בדיוק מבוקשים בשוק, כדאי שיחשבו על לימוד שפה זרה מבוקשת כמו, סינית או אחרת, המדוברת במדינות המתפתחות, כדי שיתאפשר להם להשתלב כיועצים לאנשי עסקים או אפילו כנספחים מסחריים וכלכליים מטעם המדינה.

בכל מקרה, על הממשלות בכל המדינות הנוגעות למשבר המדובר, להפנים ולהתמודד עם ההשלכות ההרסניות על המערכות החברתיות והכלכליות של המדינה, העלולות להתרחש עם צמיחתו של דור דפוק ומתוסכל שאינו מוצא עצמו במדינה שבה גדל, שמילא את חובותיו, ששילם מסים ואינו מקבל את התמורה הבסיסית להמשך קיום בכבוד. כך נופלות מדינות ומשטרים שלא השכילו להיערך בזמן לקראת האסון, שאינו אסון טבע שלא ניתן לחזות ולהתמודד איתו. זהו אסון פרי יצירתו של האדם באשר הוא ובתור שכזה, הפיתרון אפשרי ויפה שעה אחת קודם.